"איך ממשיכים"? אמא שלי שואלת אותי
זה היה רגע אחרי שהיא זיהתה את אחותי בחדר המתים
(חוויה שאני לא מאחלת לאף אחת)
והבינה שהיא איננה…
רבע שעה לפני שבקשו ממנו לשלם ביציאה מהחניה של בית החולים
(כן, מסתבר שאין הקלות)
ממשיכים. אני עונה לה.
והשאלה שלה לא זרה לי.
והיא לא פגשה אותי רק ביום ההוא, שבו אחותי נרצחה בפיגוע בסבארו.
היא פגשה אותי בעוד צמתים בחיים.
זו שאלה שמן הסתם פוגשת גם אותך לפעמים.
מה אני עושה מכאן?
איך אני אוספת את עצמי?
ברגעים של פחד,
מול משבר כואב
שחותך אותך מבפנים
כמו פרידה קשה
או אובדן
ברגעים של עומס נפשי של הורות,
בזוגיות, בעסק
כשעוד משהו מגיע למבוי סתום..
רגעים שאת צריכה לבחור ולקחת אחריות על החיים שלך.
ולפעמים, ובטח בתקופה הזו,
גם סתם ביומיום, שפשוט מרגיש לך שכבר אין מאיפה לקחת כח.
ותמיד את מחפשת את התשובה הזו, שעולה מפנים –
והיא נמצאת אצל כולנו
ממשיכים.
**
המתנה הגדולה שקבלתי כשאחותי נרצחה בפיגוע,
הייתה ההבנה שאני לא תמיד מחליטה על הנסיבות,
אבל אני מחליטה אם להרים את הראש או
להתחפר מתחת לפוך ולהרים ידיים.
כי באותם ימים,
לא התחשק לי לקום בבוקר.
וזו לא הייתה החלטה שלי.
הקב"ה בחר בשבילי.
העיר אותי בוקר אחר בוקר.
וזו הייתה מתנה יקרת ערך בעבורי.
זה יצר בתוכי עוגן כזה, שנמצא שם ללא קשר לנסיבות.
אני חיה
ומחר – יבוא יום חדש.
לפעמים אנחנו עלולות לשכוח את זה במהומת החיים-
יום הזכרון הוא בשבילי מגדלור למתנה הזו.
להזכר למה אני כאן.
חלק ממה אני.
להתמלא בכח, ולומר תודה.
עם הכאב.
בגלל הכאב.
כי הרבה פעמים, זה כואב מרוב שאוהבים.
זה כואב מרוב שזה חשוב.
ריעות
נ.ב. מה שלומך? איפה ימים כאלה פוגשים אותך?