פסח לפני 5 שנים, אני בהריון מתקדם מאוד, הימים ימי שיא הקורונה.
ליל הסדר בשלבים מתקדמים,
ופתאום אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום.
אין לי אוויר.
לחץ היסטרי.
היום, שזה כבר מאחורינו הסיפור הזה הפך להיות אחד המערכונים האהובים על הילדים שלי,
שנהנים נורא לחקות אותי: "אני לא נושמת, אני לא נושמת"
ואני,
בכלל טוענת שכל הסיפור התחיל בגלל החרוסת שבעלי הכין ועודד אותי לאכול "רק קצת",
ואם את יכולה לדמיין איך זה לדחוף בסוף תשיעי, עם בטן עד הגרון, 4 כוסות מיץ ענבים, מצה, ולקנח בחרוסת.. את יכולה להבין שזה אכן יכול להיות מוגדר כנסיון לרצח 🙂
למה אני מספרת לך את זה? בגלל שזו הייתה אחת התובנות הכי חזקות שהיו לי בחיים.
זה הלך ככה:
אני יושבת מול הרופאה, והיא שואלת אותי – קשה לך להכניס אויר?
אני בודקת – ואומרת לה, לא.
קשה לך להוציא אויר?
אני בודקת ואומרת לה –
לא.
ואז נופל לי האסימון.
לא קשה לי לנשום.
אני מרגישה שקשה לי לנשום.
זו חוויה – זו לא מציאות.
וואו.
אין לי בעיה לנשום.
זו היתה תובנה מאוד חשובה עבורי.
זה נשמע מאוד פשוט וברור, אבל משהו בחדות של הסיטואציה גרם לתובנה הזו להדהוד מאוד חזק.
זו חוויה – לא מציאות.
כל כך הרבה פעמים בעסק ובחיים אנחנו חוות משהו, שגורם לנו להרגיש משהו.
ואנחנו מתרגמות את זה למשפט של "אני לא יכולה.."
אני בבעיה.
זה לא הולך.
ולפעמים אין בעיה, יש פשוט הרגשה לא טובה.
וכשאת מצליחה לא להבהל ממנה עד מוות,
קורה משהו מדהים,
היא פשוט חולפת.
וכשיש לך מערכות תמיכה, זה קורה הרבה יותר בקלות.
מערכות התמיכה שלך מאפשרות לך לעצור, לנוח ולתת לדברים לחלוף.
כנראה שהתובנה הזו לא נחתה עלי סתם ככה בפסח ההוא,
כי יש בה חרות מאוד גדולה,
תחשבי על זה.
אחד הדברים שמאפשרים לנו לנשום בעסק, גם כשמרגיש שאין אוויר, זה הגלגל ענק.
(אם לא קראת את המאמר הקודם את יכולה למצוא אותו כאן.
****
במאמרים הקודמים דברנו על זה שהעסק שלנו הוא כמו לונה פארק, שיש בו כל מיני מתקנים.
והבנו שאחד המתקנים המרכזיים הוא הגלגל ענק – המתקן שמביא אנשים חדשים לעסק שלך כל הזמן.
המתקן הזה הוא ככל הנראה המתקן הכי חשוב בלונה פארק שלך, והוא חייב להסתובב כל הזמן.
כי, אנחנו לא מכונות.
יש לנו תקופות של אנרגיה גבוהה ותקופות של עצירה פנימית.
זה יכול להיות הריונות, לידות, הילדים שגדלים, גיל המעבר, כל הרגעים האלה שבהם אנחנו בעצמנו בונות את עצמנו מחדש,
לצד מציאות שמשתנה לנו כל הזמן, מסיבות שלא קשורות אלינו.
כל אלה לא נעלמים רק כי אנחנו בעלות עסק.
הם חלק מהעסק.
המודל העסקי הקלאסי לא בנוי בשביל זה.
הוא מניח שאת באיזו עונת קיץ תמידית, מייצרת, מוכרת, דוחפת, נוכחת.
ואם לא? משהו אצלך לא עובד.
וכשזה קורה, את נלחצת.
ווזה לא נכון.
זה פשוט לא הסיפור שלנו.
ויחד עם זה,
לומר לעצמך שיש תקופות פחות טובות וזה טבעי,
זה בעצם לאמץ לעצמך מבנה עסקי שלא מתאים לך.
זה לא טבעי.
זה מבנה עסקי שלא מחזיק את עצמו.
שלא מתאים לך.
אם אין לך בעסק מנגנון שפועל בשבילך כל הזמן,
כל ירידה באנרגיה הופכת למשבר.
****
אז כשאני אומרת שהגלגל הענק חייב להסתובב כל הזמן,
אני לא אומרת שאת חייבת להסתובב כל הזמן.
אני אומרת בדיוק ההיפך.
הגלגל הענק הוא מה שמאפשר לך לעצור.
כי כשיש מנגנון שממשיך להביא אנשים אלייך, גם כשאת בחורף שלך, גם כשאין לך אוויר, אז החורף הופך להיות עונה לגיטימית בעסק, ולא קטסטרופה.
הגלגל ענק שלך (המתקן שמביא כל הזמן תנועה של לקוחות פוטנציאלים לעולם שלך), הוא לא עוד מתקן בלונה פארק.
הוא מה שמאפשר לכל שאר המתקנים להתקיים.
גם כשאת לא שם כדי לדחוף אותם.
במאמר הבא, נדבר על הסיבה השנייה למה הגלגל ענק שלך חייב לזוז, ולמה היא קשורה דווקא לאנשים שמגיעים אלייך, ולא רק אלייך.
שבת שלום ומבורך!
שתהיה שבת שקטה בע"ה.
ריעות